הרוגי מלכות - לצערי הרב בעלי נהרג בעזה

שלום וברכה

איזה כאב נורא.

כאב על מה שאירע. כאב על כך שזה מאש כוחותינו. כאב על התעלומה האמונית – היכן זה עומד מול הבחירה החופשית. ובעיקר – כאב על המקום שאת ובנותייך נמצאות בו עכשיו. בלי אהובכם. בלי האיש הגדול.

אני מבקש להיות שותף עימך במה שאני יכול לעזור.

אנחנו לא יודעים באמת את היחס שבין הבחירה החופשית של האדם ובין ההשגחה המדויקת של הקב"ה. שני הדברים נראים לנו סותרים האחד את השני. הבחירה החופשית מלמדת שהכל בידי אדם. ובני אדם יכולים גם לבחור ברע, ובעיקר – לטעות בבחירתם. והקב"ה כביכול "צמצם" את עצמו ואיפשר לנו לעשות דברים מצוינים, ובאותו היקף – גם את הדברים האיומים ביותר. ובד בבד אנו מאמינים כי הקב"ה משגיח על בריותיו, ודברים אינם מתחוללים לחינם. את הסתירה הזו, שהיא יסוד האמונה, לא ניתן ליישב, על אף הניסיונות השונים שנעשו במשך הדורות. אפילו הרמב"ם "הרים ידיים" כאשר הוא ביקש להתמודד עימה (הלכות תשובה פרק ה הלכה ה).

מה שאנו כן יודעים הוא שזה קרה. ולפנינו עתה הכרעה מה לעשות עם מה שקרה. האם אני רשאי להציע לך עצה ?

אל תסתכלי על זה כעונש לך ולבנותייך. זה לא מקדם לשום מקום.

תסתכלי על זה כקריאה. כמשהו שהתרחש במסע החיים שלך. תציבי לך כמטרה להצמיח – להצמיח את מה שהוא נטע בך, דרך הקשרים שביניכם, ולגדל מתוך זה אילן גדול שיאיר לך; להצמיח את מה שהבנות קיבלו ממנו, ועל ידי כך הן תחיינה את חייהן, אך תהיה לו השפעה מסוימת עליהן; להצמיח בך את מה שהתגלה לך על כאב וסבל, ולהיות סולידרית ופנויה כמידת יכולתך להיות עוגן ומשענת לכואבות אחרות, שתהיינה לך חברות ותשאנה ביחד אתך את המסע הכבד.

הטלטלה הנוראה שעוברת עלייך תהיה שם. כנראה לאורך חייך כולם. והיא לא מבטלת את הדברים שיכולים להאיר את חייך העתידיים. גם היה יהיו שם. כנראה לתמיד. ועם שני הדברים האלה – לחיות.

האם את יכולה ללכת בדרך זו ?

האם אני יכול לעזור עוד ?

כל טוב ונחמה